בזיכרון הקרוב עוד צרובים אצלנו מגפה עולמית וההלם של ה-7 באוקטובר, אך המציאות הנוכחית ממשיכה להציב רף חדש של אי-ודאות. רק לפני תשעה חודשים התמודדנו עם מלחמה משמעותית ראשונה מול איראן. כעת אנו ניצבים בתוך סבב לוחמה עצים נוסף, תחת איום טילים ישיר ומתמשך. הצורך לשהות בקרבת מרחבים מוגנים, ההישמעות להנחיות פיקוד העורף והדריכות המתמדת קטעו באחת את הרצף המוכר של חיינו. לצד מגבלות התנועה, התווספו לחיינו דאגות קיומיות המהוות אתגר עצום לרווחה הנפשית שלנו. כשדאגות אלו ואחרות שואבות את כל תשומת הלב שלנו, הן עלולות לשחוק אותנו. הנה רשימה חלקית בלבד של השינויים שנכפו עלינו כעת, והדאגות שנלוות אליהם:
השינויים במציאות:
- סכנה ביטחונית ואיום טילים בליסטיים מוחשי.
- אזעקות, שהות במרחבים מוגנים ושיבוש שעות השינה.
- גיוס מילואים נרחב, המותיר משפחות רבות בעורף תחת עומס תפקודי ורגשי.
- בני משפחה שלא יכולים לשוב מחול
- שיבושים או הפסקה של מסגרות החינוך, ולצד צורך להמשיך לעבוד “כרגיל”
- צמצום משמעותי של פעילויות פנאי, ספורט ויציאה מהבית.
- חשיפה אינטנסיבית ובלתי פוסקת לחדשות ולרשתות החברתיות.
- נוכחות רצופה של כל בני המשפחה יחד בבית סגור
- מלחמה אזורית.
הדאגות המציפות:
- האם אנחנו וילדינו מוגנים פיזית?
- מה שלום יקירינו שנמצאים כעת בחזית ובעורף?
- מה יהיו ההשלכות הכלכליות של המלחמה על הפרנסה שלנו?
- איך נתווך את המציאות המאיימת לילדים?
- מתי ואיך כל זה יסתיים?
- מחשבות על האם זה המקום לגדל בו ילדים או האם אי פעם נחייה בשלווה?
רובנו מזדהים עם הרשימה הזו, רובה או חלקה. עכשיו, קחו רגע והיזכרו בדאגות שליוו אתכם לפני שהחל מבצע שאגת הארי. האם אותן חרדות ישנות הכינו אתכם למציאות של היום? נראה שלא. יכולת הניבוי של מנגנון הדאגה שלנו חלשה למדי. הניסיון ‘לפתור’ את חוסר הוודאות דרך דאגנות יתר וצריכה מוגברת של חדשות הוא אשליה של הכנה. בפועל, הוא רק מרוקן את משאבי הנפש שלנו בדיוק כשאנחנו הכי זקוקים להם. הממצאים של פרופ’ טום בורקובק, מחלוצי חקר החרדה, מזקקים את הפרדוקס של הדאגה לשתי תובנות חדות: (1) מבחן המציאות: כ-85% עד 90% מהתרחישים השליליים שאנחנו מריצים בראש לעולם לא יקרו. (2) מבחן החוסן: במיעוט המקרים שבהם הדאגה אכן מתממשת, מתברר שהערכנו בחסר את היכולות שלנו.
אנחנו מגלים חוסן נפשי ומיומנויות התמודדות גבוהות בהרבה ממה שחזינו כשדאגנו “על יבש”. אז אולי כדאי לדאוג פחות? לא בטוח שזה באמת אפשרי, אבל אולי אפשר לנתב את הדאגה למקומות נוספים.
עיקרון הרציפות
כדי להבין מה עובר עלינו כעת, כדאי להיעזר בעיקרון הרציפות בהתמודדות עם אסון וטראומה. לפיו, טראומה או משבר קיצוני מייצרים שבר חריף בתחושת הרציפות של חיינו. שבר זה מהווה סיכון לרציפות התפקודית השגרתית שלנו, לרציפות הבין-אישית ולקשרים שלנו ואף לרציפות הביוגרפית ותפיסת העצמי. הסכנה הגדולה בתקופה הנוכחית היא כניעה לשבר הזה וויתור על פעילויות משמעותיות בגלל שלא ניתן לבצען כבעבר או שקשה יותר לבצע אותן. כאשר אנו קוטעים את הרציפות, אנו מעצימים את תחושת חוסר האונים, מה שעלול להעצים את קטיעת הרצף. יכולתנו לבסס חוסן, גם במצבי חירום אינה דורשת להעלים את הפחד הטבעי או לחכות שהשגרה החיצונית תחזור, אלא לשקם באופן אקטיבי את הרציפויות שנקטעו, גם אם בפורמט שונה. מרבית הפעילויות השגרתיות שלנו אינן בעלות ערך רק מעצם עשייתן, אלא מפני שהן משרתות ערך עמוק שחשוב לנו. הנה שתי דוגמאות בולטות:
פעילות גופנית: אדם שהיה רגיל לרוץ בחוץ או ללכת למכון כושר מרוחק, עלול כעת למצוא את עצמו נמנע מכך לחלוטין בגלל הנחיות ההתגוננות, ולשקוע בדאגות סביב בריאותו או כיצד יצליח לשוב לפעילות בתום המלחמה. שיקום הרציפות התפקודית משמעו לשאול: מה הערך שעמד בבסיס הפעילות (בריאות, שחרור מתח, כושר וכד’) וכיצד ניתן לקיים אותו גם כעת. הפתרון אינו לוותר, אלא לבחור בפעולה שתשרת את אותו הערך. בעוד שהערכים שלנו נשארים יציבים, עלינו להיות גמישים מספיק כדי להמיר את ההתנהגויות הישנות בפעולות שמתאפשרות במסגרת המציאות שאינה יציבה.
זמן איכות זוגי: זוגות רבים נהגו לתחזק את הקשר באמצעות יציאה למסעדות או הופעות, אפשרויות שכעת חסומות או מלוות בחרדה. אובדן הפעילות הזו עלול להוביל לשחיקה זוגית בדיוק בזמן שבו התמיכה ההדדית נדרשת ביותר. שיקום הרציפות הבין-אישית משמעו להעביר את הפעילות הביתה. למשל, לארגן דייט בסלון אחרי שהילדים נרדמים, לבשל יחד ארוחה מהירה, או פשוט לכבות את החדשות לשעה ולשוחח.
תקופות מעבר קיצוניות כמו סבב לוחמה דורשות מאיתנו חישוב מסלול מחדש, אפילו לזמן קצר. זוהי קריאה להתבונן בערכים שחשובים לנו ולמצוא עבורם ערוצי ביטוי חדשים, המתאימים למציאות הביטחונית. ההתעקשות על יצירת שגרה חדשה וגמישה היא לא בריחה מהמציאות, אלא הפעולה החשובה ביותר שאנו יכולים לעשות כדי לשמור על עצמנו פסיכולוגית עד יעבור זעם. והוא יעבור.
במקביל, לא בטוח שזו תקופה לאתגרים חדשים. למשל אם אתם אנשים שסובלים מהתקפי חרדה, אולי זה לא הזמן לחשיפות חדשות ומאתגרות. האתגר האמיתי של רובנו הוא פשוט לשמור ולטפח את אותם עוגנים קטנים שישמרו על הרצף שמאיים ללכת לאיבוד.
המאמר התבסס על:
- עומר, ח’ ואלון, נ’ (18 בנובמבר 2023). עקרון הרציפות: גישה מאוחדת לאסון ולטראומה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4652
- Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and commitment therapy: The process and practice of mindful change (2nd ed.). The Guilford Press.
- LaFreniere, Lucas & Newman, Michelle. (2016). A brief ecological momentary intervention for generalized anxiety disorder: A randomized controlled trial of the Worry Outcome Journal. Depression and Anxiety. 33. 829-839. 10.1002/da.22507.